״ ההנקה האחרונה ״
"מניקות מעניקות" מכירות? אין היום אמא טריה שלא מכירה את הדף הזה...שחווה את ההתלבטות, את הפחד, את הרצון לתת ואיתו גם איזה סוג של דחייה שההחלטה להניק מביאה איתה.
ההחלטה להניק באה לי די בטבעיות אם כי בפועל החוויה היתה קשה יותר ממה שיכולתי לתאר, אבל התעקשתי כי הרגשתי שההנקה היא קודם כל הענקה לעצמי.
כשהנקתי הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל: להתקיים על אויר וחיוכים, על פנים שקטים ושבעים שישנים לי בין הידיים - וזה הספיק לי. היה בהנקה כוח, ביטחון ויחד עם זאת גם רוך וחום והרבה אהבה... אחח כמה אהבה היתה במעגל הסגור הזה של פה ושד ויד קטנה המלטפת יד גדולה...וגם כמה כאב ותסכול ופחד... הכל היה ביחד הזה של הגוף.
ההחלטה שלו להגמל יום אחד אחרי שמונה חודשים היתה קשה. כמובן ששמחתי על העצמאות שפרצה ממנו, על הסקרנות לאכול ולטעום הכל, ביננו גם שמחתי לקבל שוב את הבחירה והשליטה על הגוף שלי. להניק הרי לא היה קל ולפעמים אפילו סיוט, אבל היה משהו בצורך הזה שלו שנתן לי להרגיש נחוצה ומלאה ומאוד אהובה ואני מודה, פחדתי לשחרר.
לא רציתי לעזוב, לאבד, להעלם שוב. רציתי להנציח את הרגע הזה שלא יאבד לי, שתהיה לי מזכרת ממציאות שעוד כמה שנים תראה לי כחלום מטושטש ורחוק ואז קיבלתי את ההחלטה ללכת להצטלם.
ההנקה המופיעה בצילומים המוצורפים היא באמת ההנקה האחרונה ותוך כדי הסשן בסטודיו ובמיוחד אחרי שראיתי את המציאות שהשתקפה מולי בצילומים, הבנתי שיעור גדול בלהיות אמא. הבנתי שהכל שם מהרגע הראשון וככה יהיה תמיד ולא משנה באיזה אופן מתגלה הרגש הזה, הוא תמיד שם: במגע יד על לחי, בחיבוק רגליים חזק על מותן, בחיוך ערמומי ומשיכת שיער, בעיניים בורקות מצחוק של אושר. הצורך הקיומי של הזנת הגוף באהבה הוא דו כיווני ואינו תלוי בדבר.
לכן הצורך לתעד את החיבור הזה בצילומי הנקה בסטודיו היה פשוט מתבקש.
